מיתוס משולש ברמודה בהיסטוריה

הידיעות שנחשבות היום למיתוס על מקומות בים שבהם קיימים כוחות מגנטיים המושכים אליהם חלקי מתכת היה ידוע לפחות במאה ה-11, ויתכן שהיה ידוע כבר בעת העתיקה. רבי אברהם אבן מיגאש שחי במחצית הראשונה למאה הרביעית לאלף השישי (במאה ה-16 למניינם) מספר בספרו "כבוד א-להים": "והוא הארץ המושך הברזל הנמצא בים סוף, הנקרא בערבי 'בחרקלוס' עד שהספינות השטים בו תופרים לוחותיהם בחבלי זמורות ושל גמי ושל דקלים, לבלתי שומם מסמרים מבחוץ … ליראתם כשהם עוברים אצל הרי אספהאן כי ימשוך ההר המסמרים של ברזל ותפרק לוחות הספינה ויטבעו בים", וכן מספר רבי אברהם הרופא פורטלאונה בספרו "שלטי הגיבורים": "אבן שואבת … ויש ממנה הרבה בים ההולך קדמת הודו, והספינות השטות בים ההוא – במקום מסמרים של ברזל יש להם מסמרים של עץ, כי הנה במסמרים של ברזל יפלו בסכנה האנשים שהם בספינה פן יצאו מהספינה המסמרים של ברזל בעבור משיכת האבן ותשבר הספינה". מסתבר מאוד ששניהם מתכוונים למקום מסויים באוקיינוס ההודי שעליו נמסרו אגדות שיש בים כח מגנטי גדול המושך אליו את מסמרות הברזל שבספינות, רבי פנחס אליהו מווילנא ב"ספר הברית" מתאר שבים סוף יש איים בשם "קאלאמיטא אינזלען", שהספינות לא יכולות להתקרב אליהם מפני הכוחות המגנטיים שבים. מקום נוסף שאליו נקשר מיתוס זה הוא בים שמכונה 'ים השטן', המצוי דרומית מזרחית ליפן בין יפן ואיי בונין ובמיוחד בין המקומות איוו גימה ואי מארקוס, בעקבות האגדות הכריזו שלטונות יפן על אזור זה כאזור סכנה
מסתבר מאוד שלמקומות מסוג זה התכוון רש"י בפירושו למסכת ברכות, דף ח ע"א: "ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל, ומחברין לוחי הספינה על ידי חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו, ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב". ולפי פירושו זה היה ידוע כבר בזמן התלמוד.